תולדות נעמת

>>תולדות נעמת
קורותיה של נעמת שזורים בקורות המפעל הציוני כולו.
החל מנשות העלייה השנייה והעלייה השלישית, שבאו מתוך להט ואמונה ציונית למצוא פתרון לבעיה הלאומית והמעמדית, לחדש את הקשר עם עמן ולבנות כאן את מולדתן, ועד לנשים החיות היום בישראל. לפיכך, הסקירה היא כרונולוגית על פי ההתפתחות וההתרחשויות בעשורים, המקבילים לתולדות המדינה. [1]

שמות

לאורך השנים נקראו חלקים מן התנועה בשמות שונים, שיצרו לא פעם בלבול, עד שחברו לשם אחד – נעמת:

עד שנת 1976 נקרא הגוף הארצי, שעסק בעיקר בקביעת מדיניות, ובטיפול בנשים עובדות – מועצת הפועלות.
עד שנת 1976 נקראו הסניפים בערים ובמושבות, שהפעילו את מעונות היום, אירגנו את המתנדבות ואת העובדות במשק ביתן, ועסקו בעבודה ההתנדבותית-קהילתית – ארגון אמהות עובדות. עד שנת 1976 נקראו סניפי התנועה בחו"ל בשפות שונות – "פיוניר ווימן"(Pioneer Women), "דמאס פיונירס" (Damas Pioneras), פאם פיוניר (Femmes Pionnières) ו"פיאנערן פרויין".

בשנת 1976 אוחדו כל השמות לשם אחד – נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות, והוא שם התנועה בכל מקום בארץ ובעולם.

בראשית

ניצניה הראשונים של תנועת הפועלות הופיעו כבר ב – 1911, ונמשכו גם
במהלכה של מלחמת העולם הראשונה. ביטוייה היו פגישות של חברות, כינוסים, ועידות אזוריות וועידות חקלאיות. בשנת1921, בסמוך לועידת הייסוד של ההסתדרות, התכנסו בבלפוריה 43 צירות מכל רחבי הארץ, שייצגו את 485 הפועלות, שהועסקו אז ב – 36 מקומות עבודה. היה זה כנס היסוד של ועידת הפועלות הראשונה, שבעקבותיה נוסדה מועצת הפועלות, וזהו התאריך המכונן של הקמת התנועה.

חלוצות 

חלוצות העלייה השנייה (1903 – 1918) והעלייה השלישית,(1919- 1923),
שיצרו את המסגרת הייחודית ואת התשתית לתנועת הפועלות, הגיעו בעיקר ממזרח אירופה חדורות אמונה ציונית ורעיונות סוציאליסטיים. עד אמצע שנות העשרים בלטו במנהיגות הנשית של אותם ימים עדה פישמן- מיימון ורחל כצנלסון-שז"ר.

בשנת 1925 יצאה רחל ינאית בן-צבי לארה"ב כדי לגייס כסף לחפירת באר שתביא מים לחווה החקלאית, שניהלה אז ברמת רחל. שש נשים סייעו לה שם בגיוס הכסף, והבאר נחפרה. לאחר ההצלחה הן החליטו להפוך לארגון האחיות הראשון של מועצת הפועלות בארה"ב , שנקרא "פיוניר ווימן"(Pioneer Women), ואחריהן נוסדו ארגוני אחות נוספים בארצות אחרות, שהיוו את הבסיס לתנועה העולמית של נעמת.

מובילות

בשנת 1926 נבחרה גולדה מאירסון (לימים מאיר) כמזכירת מועצת הפועלות, ולאחר שנתיים, 1928, הקימה מועצת הפועלות את ארגון אמהות עובדות בת"א ובחיפה.
בשנת 1931 נבחרה בבה אידלסון למזכירת מועצת הפועלות,
והנהיגה אותה במשך 43 שנה (עד 1974). היא פעלה לחיזוק התנועה, לשיתוף נשים בכל תחומי העשייה, תוך שיתוף פעולה עם גולדה מאירסון, רחל כצנלסון-שז"ר ועדה פישמן-מימון. בשנות המשבר הכלכלי בין1936-1939 דאגה מועצת הפועלות למקומות עבודה לפועלות בערים ובמושבות.
בשנת 1934 הופיע הגיליון הראשון של ארגון "דבר הפועלת" בעריכת רחל כצנלסון (לימים שזר) , שהיווה בסיס וצעד ראשון לעיתונות הנשים בארץ (ב- 1947 הוענק לרחל כצנלסון פרס ברנר על יצירתה העיונית).
בשנת 1935 הסכימה הקק"ל, כי החוזים עם חברי המושבים יהיו בשתי חתימות: קרי, המתיישב והמתיישבות, זאת לאחר מאבק ממושך של תנועת הפועלות, שרצתה להקנות מעמד עצמאי למתיישבת, ללא תלות בבעלה.

לוחמות

ההיסטוריה של התנועה שזורה בכח המגן העברי מראשיתו. בעקבות מניה שוחט שכבר בשנת 1921 הייתה בין מייסדי ארגון "השומר", הצטרפו בשנות השלושים והארבעים נשים רבות להגנה, ובין היתר השתתפו החברות בארגון המעפילים בגולה, בליווי אוניות המעפילים, בקליטתן ובסיוע במחנות המעבר.
בשנת 1940 כאשר התגייסו גברים רבים לצבא הבריטי, כדי להלחם בצבאות הנאציים, ומועצת הפועלות נרתמה לסייע במאמץ המלחמתי הכללי בארץ. היא פתחה בפעילות ענפה להכשרת נשים לתעשייה; נשים חדרו למקצועות המתכת, נהגו בטרקטורים, עסקו בטפסנות ובכיפוף ברזל. הכשרה זו הסתמכה על ההצלחות ועל הניסיון שהצטבר מאז 1933, עת ארגנה מועצת הפועלות הכשרת פועלות לענפי השירות, החקלאות, המלאכה והתעשייה.
בשנים 1942-1946 כשהתקרבה מלחמת העולם השנייה לארץ ישראל,
היו רבע מחברי ההגנה נשים. בשנים אלו, במקביל לגיוס נשים לפלמ"ח, התגייסו נשים ארץ ישראליות לאיי.טי.אס.(A.T.S.), חיל העזר לנשים בצבא הבריטי, ומספרן הגיע ל – 4,000 מתוך 30,000 מתגייסים. הן יצאו לשליחות של הצלת שארית הפליטה באירופה, ולסיוע במחנות המעפילים בקפריסין.
שתי נשים הפכו לסמל הלוחמות העבריות של התקופה חנה סנש וחביבה רייך.בשנים 1943- 1944 הן התנדבו לצנוח מאחורי קווי האויב באירופה הכבושה, כדי לארגן את הצלת היהודים מידי הנאצים. סנש נתפסה, עונתה והוצאה להורג בבודפסט ב- 1943 וחביבה רייך הצליחה לחבור לפרטיזנים היהודים בפולין.
בסוף נובמבר 1947 כשפרצה מלחמת העצמאות, גויסו חברות המחתרות (ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלחי) וסייעו במאמץ המלחמתי. הן עשו את כל התפקידים לצד הגברים: חובשות, רופאות, נהגות, קצינות מודיעין, קצינות תותחנים ולוחמות בחזית ובהגנה על הישובים: בניצנים, בנגבה, ביד מרדכי, שם בלטה גבורתן, כאשר התעקשו להמשיך ולהילחם ליד הגברים, לאחר שפינו את הילדים לעורף במהלכה של מלחמת העצמאות.
בשנת 1948, חויבו כל הנשים הרווקות והנשואות ללא ילדים, (ילידות 1920, 1930 ) להתגייס לחיל הנשים. התשתית של החיל ניזונה מהסמלות והקצינות ששירתו באיי.טי.אס.(A.T.S.)  ומאלה שהיו מפקדות ומדריכות בהגנה ובפלמ"ח. תוך כדי המלחמה נפתחו קורסים ואימונים שהכשירו נשים לחיי הצבא.
בשנת 1949 הוחל חוק שרות הביטחון על נשים בגיל 18 ועד 26. אז הוקם חיל הנשים (ח"ן) בפיקוד קצינות יוצאות הצבא הבריטי. בפקודת הקמתו של הח"ן, נקבע שנשים יישרתו בתפקידי הגנת יישובים, בתפקידים מקצועיים, בתפקידים מנהלתיים ובתפקידי עזר; אבל לא בתפקידי לחימה. מועצת הפועלות וסניפיה ארגון אמהות עובדות, ליוו את החיילות באמצעות שירותי סעד ותרבות במהלך שירותן, וסייעו בקליטתן המקצועית והחברתית גם לאחר תום שרותן בצבא.

מנהיגות

גולדה מאירסון (לימים מאיר)  נבחרה לכהן בממשלה הזמנית של 1948, והייתה בין שתי הנשים שחתמו על מגילת העצמאות. משנת 1949 הייתה שרת העבודה, ציר ישראל בברית המועצות, שרת החוץ, מזכ"ל מפלגת העבודה וראש ממשלת ישראל בין השנים 1974-1969 (נפטרה ב-1978).
לכנסת ישראל הריבונית הראשונה ב-1949 נבחרו 12 נשים: גולדה מאירסון כשרת העבודה ועדה פישמן-מימון, פייגה אילנית, בבה אידלסון, יהודית שמחוני, דבורה נצר, חנה למדן, חסיה דרורי, ז'ניה טברסקי, רחל כהן, שושנה פרסיץ ואסתר רזיאל נאור; כולן מנהיגות בולטות של תקופת הישוב ותקומת מדינת ישראל.

עובדות ולומדות

באותה שנה, 1949 התקיימה גם הוועידה השישית של מועצת הפועלות, שבה לראשונה,
אורגנו נשים ערביות במסגרת התנועה וההסתדרות, וכמובן גם מימשו את זכותן להצביע. מועצת הפועלות ושלוחותיה (ארגון אמהות עובדות), בראשותה של בבה אידלסון, ראו בקידום מעמד האישה העובדת ערך ונדבך חשוב בבניית חברה צודקת בארץ-ישראל. התנועה הטיפה לעצמאות כלכלית לנשים. רשת המעונות הורחבה, הוכרה החברות העצמאית של אשת החבר בהסתדרות, קורסים ומוסדות להכשרה מקצועית עמדו במוקד העשייה החינוכית של התנועה, בתי-חלוצות ומשקי הפועלות הוקמו כבסיס לעולות החדשות, שלפני צאתן להתיישבות קיבלו הכשרה חקלאית. נפתחו מוסדות לילדי עליית הנוער, ובתי ספר חקלאיים לבנות ולבנים, המקנים השכלה תיכונית, עיונית ומקצועית, ופועלים עד היום.
שנות החמישים והשישיםהיו שנים של בנייה, התרחבות והתבססות התנועה והמדינה. באותן שנים 25% מכוח העבודה האזרחי הן נשים. בתקופה זו חוקק החוק האוסר ביגמיה בישראל
(1953), מונו 3 שופטות (1951), נשים פנו לרכישת השכלה גבוהה: בשנת 1956למדו 32% מהן באוניברסיטאות, ו- 8% בטכניון. ועוד מינוי נשי ייחודי: בשנת 1960 מונתה אסתר הרליץ לשגרירת ישראל בדנמרק.
ההתרחשות הבולטת ביותר בתקופה זו היא מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967. בנוסף לנשים ששירתו בצה"ל באותה עת, התנדבו נשים רבות בסיועה של מועצת הפועלות וסניפיה, לשרת בהג"א, במגן דוד אדום ובבתי החולים, ואיישו את מקומות העבודה ברוב ענפי המשק.
בצד הניצחון הגדול, איבדו מאות משפחות בישראל בנים ובני זוג,
נשים צעירות הפכו לאלמנות, חלקן מטופלות בילדים. מועצת הפועלות, הגישה להן סעדים נפשיים וייעוץ משפטי. אלה היו צעדים והתשתית הראשונית להקמתן של הלשכות המשפטיות בנעמת.
השנים שלאחר המלחמה הביאו לצמיחה ולשגשוג כלכלי בצד האמברגו שהטילה צרפת על ישראל. המשק שיווע לנשים עובדות, ומועצת הפועלות הייתה גורם-על, שעודדו עבודת נשים וסייע, למעסיקים ולמשרדי הממשלה בצירוף נשים לשורותיהם.
המטרה הייתה להעלות את שיעור הנשים העובדות במשק ל – 27%. שר העבודה דאז, יוסף אלמוגי, ניהל קמפיין אינטנסיבי להסברת חשיבותה של עבודת הנשים. ענפים רבים קיבלו תאוצה, כאשר נוספו אליהן נשים רבות: אלקטרוניקה, טקסטיל, קונפקציה ומזון, לצידה של התעשייה הכבדה.
בתקופה זו פיתחה מועצת הפועלות מרכזיים קהילתיים, במיוחד בפריפריות: אשקלון, קריית אליעזר, נוה שרת, מגדל העמק, נהריה. מרכזים אלה היוו את התשתית לפעילות החברתית קהילתית של נעמת בשנים הבאות.

מתחלפות ומשנות

בשנות השבעים מתחלפת המנהיגות הוותיקה של נעמת, כאשר בבה אידלסון,שהנהיגה את התנועה במשך 43 שנים, וכיהנה במקביל כחברת כנסת במשך 5 קדנציות, פורשת ב-1974 .
במקומה באה תמר אשל לעמוד בראש התנועה עד 1977, ואחריהנאווה ארד עד 1981. בתקופה זו עולה לראשונה הדרישה לעצמאות בדיווח למס הכנסה של אישה נשואה עובדת, שלא במסגרת הדו"ח של הבעל. מועצת הפועלות מגישה בשנת 1975 דו"ח לוועדה ציבורית לשיפור התנאים והשירות לנשים הרות ויולדות. ב-1976 מוקמת, לראשונה בישראל, ועדה לבדיקת מעמד האישה בראשות אורה נמיר אשר מניחה על שולחן הממשלה דוח עב כרס, ובו 241 המלצות לתיקון המציאות בישראל.

באותה שנה עוברת התנועה שינוי ארגוני יסודי: מוקם מבנה אירגוני חדש, הממזג את מועצת הפועלות ואת ארגון אימהות עובדות עם כל המנגנונים והגופים, השייכים לתנועת הפועלות למסגרת אחת, תחת השם: נעמת, תנועת נשים עובדות ומתנדבות. גם ירחון התנועה משנה את תבניתו ואת שמו מ"דבר הפועלת" ל"ירחון נעמת".

מעצבות ומעצימות

שנות השמונים היו התקופה המכרעת בעיצוב
דמותה של נעמת כתנועה המותאמת לעידן המודרני.

ב-1981 נבחרה מאשה לובלסקי למזכ"ל נעמת, ועמדה בראשה עד1992. בעשור הזה נוצקו היסודות, שהציבו את נעמת כתנועת הנשים הגדולה והמוכרת ביותר בישראל. הצעות חוק רבות ומאבקים ציבוריים רבים איפיינו תקופה זו. לובלסקי העצימה את פעילותה של נעמת ביוזמות אין ספור, העמידה את המאבק לקידום מעמד האישה במרכז, והרחיבה את סניפיה ברחבי הארץ.
ב- 1982 הוקמה בנעמת המחלקה לטיפול ולמניעת אלימות במשפחה. הקמתה לוותה בקמפיין ציבורי להתמודדות עם התופעה ולחקיקת חוק הולם, במסגרת חוק העונשין ומתן צו הגנה נגד בן-משפחה אלים. הנושא היה סמוי מן העין, ולא מקובל, והמאבק היה ארוך וממושך, ורק ב-1991 חוקק ונכנס לתוקף החוק למניעת אלימות במשפחה.
ב-1988 נכנס סוף סוף לתוקפו חוק שיוויון הזדמנויות בעבודה, בתפקידים ניהוליים ובקידום המקצועי, לאחר שכבר ב-1981 תבעה נעמת את החלת החוק, ופעלה להכלילו בהסכמי העבודה, ובמשך 3 כנסות נאבקה כדי להביא את החקיקה לכלל מימוש. החוק היווה נדבך חדש בקידום מעמדן של נשים בישראל, הוא הגדיר את תחומי איסור האפליה בעבודה, והתייחס לזכויות שוות להורים העובדים בטיפול ובגידול ילדים. החוק כלל גם את האיסור על הטרדה מינית בעבודה.
באותה תקופה נעמת העלתה יוזמות חקיקה ותיקוני חוק נוספים: ב-1991 ניסחה נעמת לראשונה הצעה לתיקון החוק, ותבעה להקים בית- דין למשפחה, שירכז, את כל ענייני המשפחה והמעמד האישי בערכאה משפטית אחת, במקום שיהיו מפוצלות ומפוזרות בין בית הדין הרבני ובתי הדין האזרחיים השונים (השלום, המחוזי, העליון וביה"ד לנוער).
ב- 1992 הוכנסו, ביוזמת נעמת, תיקונים נוספים בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שעניינם איסור אפליה מטעמי מין או נטייה מינית, הורות, גיל, גזע, לאומיות, דת, ארץ מוצא, השקפת עולם, אמונה או שיוך מפלגתי.
באותה שנה הצליחה אורה נמיר, שרת העבודה דאז, להעביר בכנסת, בתמיכת נעמת, את חוק שכר מינימום, לאחר שכבר בשנת 1932 קראה תנועת הפועלות בוועידתה לחקיקת חוק זה. כמו כן, עבר בכנסת ב-1992, לאחר מאבק של למעלה מ-4 שנים, חוק המשפחות החד-הוריות, המקנה להורה יחיד, שאיננו נשוי, הקלות וקדימויות.

בשנת 1992 נבחרה מאשה לובלסקי לכנסת. לאחר למעלה מעשר שנים, בהן הובילה בהצלחה רבה את התנועה, והאדירה את שמה בארץ ובעולם, העבירה לובסקי את תפקידה בנעמת לסגניתה, דרורה מאירז"ל, שהמשיכה בפעילות לטובת ציבור הנשים עד 1994.

מחוקקות ומשפיעות

בשנות התשעים מתאפיינת העשייה של נעמת בפעילות ענפה
בעיקר בתחום החקיקה. בשנת1994 נבחרה עו"ד עפרה פרידמן,שניהלה את הלשכות המשפטיות והאגף למעמד האישה בנעמת, לעמוד בראש התנועה. לא עוד מזכ"לית, אלא יו"ר. העשייה מתאפיינת בפעילות ענפה בעיקר בתחום החקיקה, אותה הובילה עו"ד עפרה פרידמן בהצלחה בין השנים 1994-1998. בתקופתה הוכנסו שינויים בחוק משפחות חד הוריות, והוא כולל גם עגונות ופרודות. נעמת הקימה בתקופה זו את עמותתמיח"ד, כדי לסייע ולתמוך במשפחות חד- הוריות.
בשנת 1995הוקם בית המשפט לענייני משפחה, בעקבות ההצעה שהגישה נעמת עוד ב-1991. נעמת פתחה את לשכותיה המשפטיות לטובת עריכת הסכמי נישואים משפטיים והסכמי ממון, ותמכה ברעיון של נישואים אלטרנטיביים למי שאינם יכולים או אינם רוצים להינשא בנישואים דתיים. בשנים אלו, עו"ד פרידמן יזמה את הקמת עמותת "על"ה" לקידום הצעת חוק לאימוץ ילדים בארץ ובחו"ל, ולסיוע בתהליכי האימוץ.
בשנת 1997 העלתה נעמת לראשונה את התביעה להכרה בהוצאות טיפול בילדים לצורך ניכוי ממס. תביעה, שבאה לעודד הצטרפות של נשים רבות לשוק העבודה, אשר העלות הגבוהה של חינוך ילד במעונות או ע"י מטפלת, מונעת זאת מהן. עו"ד טליה לבני, יו"ר נעמת הנוכחית, שינתה את הדגשים בתביעה זו, והיא מובילה כיום מאבק ציבורי גדול להחלת חינוך חינם לגיל הרך כמכשיר לעידוד יציאת אמהות לעבודה ולהקלת הנטל על משפחות צעירות.
בשנות התשעים הייתה נעמת תומכת פעילה בתהליך השלום, ובהסכמי אוסלו, והשתתפה בהפגנות ובאירועים ציבוריים למען השלום, כמו גם בתביעה להוציא את צה"ל מלבנון.
בין השנים 1998- 2002 הייתה תת אלוף (מי"ל) חדווה אלמוג יו"ר נעמת. בשנת 1998 עבר בכנסת החוק למניעת הטרדה מינית. אלמוג, בעברה קצינת ח"ן ראשית, הובילה את פעילותה של נעמת בהטמעת החוק החדש במקומות העבודה בכלל, ובצה"ל בפרט.
במאי 2002 נבחרה עו"ד טליה לבני לתפקיד יו"ר נעמת,
וחמישה חדשים מאוחר יותר עמדה בראש הפגנת ענק בתל אביב, כשהיא מובילה כ – 5.000 נשים, המוחות נגד הגזירות הכלכליות של הממשלה מבית מדרשו של שר האוצר דאז, סילבן שלום וגזירות נתניהו, שבא אחריו.
עו"ד טליה לבני, שבאה מהתחום המשפטי, בו עסקה בחקיקה, בהסכמים קיבוציים ובייצוג עובדים, שמה את הדגש על נשים בעולם העבודה על כל נגזרותיו, מבלי להרפות מתחומים אחרים. ביוזמתה הוגשה לוועדה לקידום מעמד האישה בכנסת הצעת חוק לעידוד מעסיקים להעסקת נשים. מאבקה התמקד בהשגת מעמד כלכלי שווה לנשים ולגברים, בצמצום הפערים בשכר, בקידום נשים בתפקידים ניהוליים, ובהובלת קמפיין ארצי למניעת אלימות במשפחה באמצעות מקומות העבודה. עו"ד טליה לבני הובילה את המאבק הציבורי להחלת חינוך חינם לגיל הרך, ולהתאמת עולם העבודה להורות. מדובר בתפיסה הומאנית, חברתית ושוויונית, שהשלכותיה משמעותיות מאוד, הן ביחס לשוויון בהענקת חינוך לילדי כל המשפחות, כולל אלה שידן אינה משגת, הן ביחס להורות ולחלוקת התפקידים במשפחה, והן ביחס להצטרפותן של נשים נוספות לשוק העבודה. יוזמה נוספת של עו"ד לבני היתה הדרישה לשלב נשים במו"מ עם שכנינו, מתוך אמונה שנשים צריכות ויכולות לתרום תרומה ייחודית בפתרון הסכסוך ובבניית תרבות של שלום.
 במאי 2012 נבחרה לתפקיד יו"ר נעמת הגב' גליה וולוך אשר מכהנת בתפקיד זה עד היום.

נעמת ממשיכה לשאת את הלפיד, שהציתו החלוצות בשנות העשרים של המאה הקודמת, עת ייסדו את תנועת הפועלות. חברות נעמת שותפות גם היום לדרכן של החלוצות שחתמו בועידת היסוד בבלפוריה בשנת 1921 על המילים הבאות:"שואפות לשיוויון האישה ולשחרורה, שילובה בעבודה ובחברה, מימוש העצמיות, ושמירה האני של האישה כאדם"

ביבליוגרפיה ומקורות

ברנשטיין, דבורה, "מעמדן והתארגנותן של נשים עובדות בישוב העירוני בשנות העשרים והשלושים", העלייה השניה, עידן 4 ,מרכז רחל ינאית , ע' 163-145.
ברנשטיין, דבורה, "קולות מן הגרעין הקשה – מסיפוריהן של צעירות העלייה השנייה", בתוך: התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית, יפה עצמון (עורכת) ירושלים, 2001, עמ' 116 – 133.
גריזים, תמר, ראיון בע"פ, ת"א 2006.
"ועידת הפועלות בגליל", הפועל הצעיר, תרע"ד כרך ז' חוברת 37
יזרעאלי, דפנה, תנועת הפועלות בא"י מראשיתה עד 1927, נגה : כתב עת פמיניסטי,  סתיו 1985 , גיליון 11, http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3107&author=533.
כצנלסון, רחל,  דבר הפועלת מועצת הפועלות, ת"א כרכום 1939 ואילך,בבה, נאוה איזין, צביה כהן, כרמלה אבנרי (עורכות) ת"א, 1992.
כצנלסון, רחל, תנועת הפועלות – מפעיליה ושאיפותה הוצאת מועצת הפועלים,ת"א 1941.
כרמל, איתן, "מהי נעמת", מח' דוברות נעמת, 2006.
ליסק, משה (עורך) תולדות הישוב העברי בא"י מאז העליה הראשונה,מוסד ביאליק, ירושלים 2001 .
עזריהו, שרה, התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בא"י, הוצאת הקרן לעזרת האישה חיפה 1977.